created by k&f 

  • Grey Facebook Icon
  • Grey YouTube Icon

כל הזכויות שמורות זיו צויגהפט (054-4202857)

© 

ענף האולטרא בישראל – הרבה בדימיון מעט בחיים

24/02/2016

 

אני חולה. כבר כמה ימים. חס וחלילה שום דבר קריטי, קצת צינון, כאב ראש, חולשה כללית. אבל מרגיש רע. הייתי יכול לומר לכם שפניי היום כפני ענף האולטרא בארץ, אבל אני אנסה לברוח מהקלישאות. בשלב מסוים של היום, (אתמול), התחלתי לקבל מבול של טלפונים והודעות. 'זהו'. חשבתי לעצמי, 'השמועה פרצה. אני חולה, כולם יודעים ובודקים מתי אפשר להגיע לנחם'. מהר מאוד הבנתי שאני לא מעניין אף אחד ומה שבאמת חשוב ומצער זה שמירוץ הארץ המובטחת, מים לי-ם, בוטל בשל ביטול הסכם החסות הראשית. כמה עצוב.

 

כמו רבים אחרים גם אני התאמנתי לקראת המירוץ ביחד עם קבוצת הריצה שאותה אני מאמן. בחודשים האחרונים השכמנו קום מספר פעמים בשבוע, ויצאנו להתאמן. עליות, ירידות, נפחים וגם אימוני כוח. לעיתים ביחד ולפעמים לחוד. ממש התכוננו לזה. חיכינו למירוץ שכבר הפך למסורת של פסח. ההודעה על ביטול המירוץ תפסה אותנו לא מוכנים ובלי תכנית מגירה חלופית. אבל למרות ההודעה וההפתעה הגדולה, קשה לי לומר שהאופציה הזו - שהמירוץ החשוב הזה יבוטל – לא חלפה לי בראש. אולי הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. ענף האולטרא, במדינת ישראל, נשען כיום, בעיקר, על רצונם הטוב, מסירותם ואהבתם של העוסקים בנושא. עם כל זה, כנראה, לא הולכים למכולת. אתם מבינים את זה, המארגנים מבינים את זה ולצערנו – גם נותני החסות מבינים את זה וכך הגענו ליום העצוב הזה. כך, בתוך המשולש הזה, שבין הכוונות הטובות של המארגנים, האמביציה האדירה של הרצים, והביזנס הקטן מאוד של נותני החסות – אנו מתנהלים.

 

בניגוד לרבים אחרים (ש"הפגינו" אמש בפייסבוק), בי אין כעס, אלא אכזבה. ויודגש: לא מהמארגנים. מדובר בחברים לספורט. אנשים שכמעט מתנדבים כדי שהאתר הזה יעמוד. כדי שהמירוצים הללו ייצאו לדרך. גם הם לא עושים זאת אך ורק לשם שמיים, אבל אף אחד מהם לא נוסע במרצדס. ממש כמונו, הם קמים בבוקר מונעים מתשוקה לספורט. לריצה. לרכיבה. לשחייה. וגם לכתיבה. לספר את הסיפור של הענפים האלה. אני משוכנע שביטול המירוץ הזה, שהיה למקור גאווה גדול עבורם, עלה להם בלא מעט לילות ללא שינה ובלבטים רבים וקשים. אם הודיעו על ביטול – כנראה שלא נותרה להם כל ברירה.

 

אז ממי אני מאוכזב? האכזבה שלי היא מהתחום. מעצמי. מהעובדה שאנחנו כקהילה של רצי שטח ואולטרא עדיין לא מספיק בשלים וגדולים מספיק כדי להוות מסה קריטית היכולה לקיים מירוץ בישראל. מסה חזקה מספיק, מרתיעה מספיק, כדי שנותני חסות לא יוכלו להרגיש בנוח לבטל מירוץ לו נתנו חסות ראשית (במשך 3 שנים), חודש וחצי לפני קיומו. אתם בכלל מדמיינים מצב שאדידס הייתה מבטלת את מרתון תל אביב (בו משתתפים כ-20 אלף רצים השנה), חודש לפני האירוע? אם היו מעזים לעשות כזה דבר (שאין סיכוי שהיו עושים), גל ההדף האדיר שהיה שוטף אותם היה מביא אותם לביטול ההחלטה בתוך דקות.

 

אבל בענף האולטרא, ובריצות השטח, אנחנו כנראה עדיין לא מספיק גדולים וחשובים. אז ההחלטה הזו עוברת... כמה פוסטים כעוסים בפייסבוק, כמה סמסים נרגזים, אבל אף אחד לא יקים פה מחאה. אנחנו כנראה לא מספיק מאורגנים ומגובשים כדי להרים מאבק. בשקט בשקט, נעדכן את טבלאות האקסל, נעדכן את התוכניות האימון, נכוון את השעון לשעה בלתי הגיונית לפנות בוקר ונצא לרוץ. איכשהו, שוב, נמצא אלטרנטיבה.

 

ואתם יודעים מה? גם בזה יש יופי. היופי שבבוסר. בספרטניות. בריצת אולטרא יש חזרה למשהו מאוד ראשוני, מאוד חף מגינונים. הענף מנפה את החלשים ואת שוחרי הפוזה. את המשוויצים. אם תרצו – הכי רחוק מהמירוצים המפונפנים והממותגים לעייפה של אבן גבירול.

 

כתחום חדש למדי, במדינה צעירה, אולי הגיעה העת לחשוב על קיום מירוצים קטנים יותר, אינטימיים, אפילו פיראטיים. כך למשל, "אתגר מכתשים", אירוע בו לקחתי חלק, במסגרתו רצנו קבוצת חברים \ רצים מעל ל-50 ק"מ במדבר. זה היה כמעט ספונטני אבל כל כך כיף. העיקרון הוא, שלדעתי, דווקא בגלל שמדובר בענף צעיר, לכל אחד ואחת מאיתנו יש הרבה מקום להשפיע, לשנות ולעצב את ההוויה בו.

 

בחזרה למציאות שלנו: אתמול בערב, זמן קצר לאחר שנודע ברבים כי המירוץ בוטל, התקשר אליי עומר ברק, מנכ"ל שוונג, והסביר לי באופן אישי כמה קשה היה לו לקבל את ההחלטה. בעוד הוא מדבר, התחלתי לחשוב ולשים לב שהקשיים שלו כאיש מקצוע, כמארגן תחרויות, דומים מאוד לקשיים שלי כרץ - במיוחד בנקודה ששנינו תלויים בגורמים חיצוניים שיעזרו לנו לקיים את העיסוק אותו בחרנו לעצמנו. אני מסביר לו שגם אני נאלצתי (בשל "נפילת נותן חסות") לבצע קיצוצים משמעותיים מאוד בהתנהלות שלי, רק בשביל לשמר את רמת הבסיס בה אני מצוי כיום. על פינוקים כמו עיסויי ספורט, או מזון שתואם את הצרכים הפיזיולוגיים – כבר מזמן ויתרתי.

 

קצת כמו השיר, כנראה שזה מה שנשאר. הרבה בדימיון ומעט בחיים. אנו אומנם שואפים לרמה אירופאית, אך בפועל המרחק עדיין רב. הפער נובע, בין היתר, בשל תרבות הספורט הישראלית המקדשת, בעיקר, כדורגלנים, וגם בגלל שרמת החדירה של הענף מועטה וגם בגלל "גורמים מבית" (מחסור במתנדבים, עלויות שיטור גבוהות, ביטוחים וכו').

 

עד שנתביית על מירוץ אחר, אני קורא לכולכם, לכולנו, אל נא תישבר רוחכם, רוחנו. הסיטואציה הזו מאוד מזכירה לי את הריצה עצמה - אלו הקשיים שאנו חווים במהלך ריצת שטח טובה, וביננו - זה מה שמייחד אותה מכל השאר. עוד יהיו ימים טובים יותר, זה פשוט לא יקרה מחר.

 

Please reload

פוסטים נבחרים

דוקטור גראן ומיסטר קנריה

5/6/2015

1/10
Please reload

פוסטים אחרונים

12/05/2016

Please reload