המסע שלי

"מסע מוצלח אינו מסתיים לעולם, הקילומטרים כן.אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך להיות חלק ממך...בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה.כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה..." (א. חלפי)

יצא לי לחשוב הרבה על השורות האלו. חבר קרוב נתקל בהן ושלח לי אותן בהקשר של ריצה. קראתי אותן פעמים רבות וניסיתי להגדיר לעצמי, קודם כל, 'מהו המסע השלי?' ומתוך זה לקבוע מהן יחידות הזמן, ובסופו של דבר לאן הדרך מובילה...

כמו בתחרות שקדמו גם בתחרות הבאה אביא את הגוף ואת הנפש (שוב) אל הקצה, אדחק ברגליים להמשיך למרות שהן עייפות, אנסה לשכנע את עצמי שהקושי הוא בסך הכל רגעי ושהוא עוד מעט יחלוף ושאין סיבה לוותר או להפסיק לרוץ. בשעות אלו תחושת הזמן תמדד בקצב משתנה, חלקים מסויימים יעברו ללא תשומת לב, בעוד שאחרים יחרטו היטב בזכרון.

אך התחרות עצמה היא איננה המסע שלי, זוהי רק תחנה בדרך. אני לא יודע מה מוביל אותי להקדיש זמן למחשבות האלו. לנסיונות לקבוע 'מהו המסע שלי?', מהי מסגרת הזמן שמוקדשת לי ומהם היעדים שמחכים לי בדרך. או כמו שחלק מהאנשים שואלים אותי: 'לאיפה אתה רץ או שאולי שבעצם, ממה אתה בורח...

לאחרונה הסתיים אצלי עשור ובמקביל אחר התחיל. הפכתי בין לילה למבוגר יותר, או לפחות עכשיו זה הפך רישמי... אני יודע שזה נשמע ילדותי אך לא באמת האמנתי שאצליח להגיע לגיל המופלג הזה (30). כשאני עוצר לחשוב לרגע ומנסה לסכם את מה שהיה, אני לא יכול שלא להתפעל מהדרך שעברתי, מכל המקומות שבהן ביקרתי ומכל אותם יעדים שבסופו של דבר השגתי. בזמן הזה למדתי המון, חוויתי רגעי שיא, ורגעי שפל. הצלחות רבות וכישלונות אין ספור. לכל אורך המסע השאיפה תמיד הייתה ללמוד ולהשתפר. מצד אחד, לדעת לשחזר ולהתעלות על ההצלחות הקודמות ומצד שני, להימנע מהמהמורות ומהבורות שאליהן נפלתי. המסע הזה נתמך על ידי מספר אנשים יקרים לי מאוד, שבתקווה ימשיכו להיות פה בשבילי גם בהמשך...אני מאמין שהשלב הבא יהיה מסעיר לא פחות מהקודם, היעדים, עוד לא כולם נקבעו, אך הם ימשיכו את המגמה של השיפור העצמי, על כל צורותיו.זה המקום להתנצל על פרץ הרגשות האלו, (מקווה שהתדמית לא נפגעה), להודות שוב לכל אחד מכם, לכל אלו שהיו איתי לאורך כל הדרך ולכל אותם אנשים יקרים שהצטרפו לאחרונה למעגל הקרובים אלי, בלעדיכם חצי מזה לא היה מתרחש..כמו שאני אומר לפני כל תחרות... אשתדל לחזור עם המגן ולא עליו.